מנהל מקרקעי ישראל ירושלים ואח' נ' פנטהאוז מסעדות ומזנונים בע"מ ואח'

החלטה

בתביעה זו עומדות לדיון מקדמי כמה בקשות. ראשית – בקשת נתבעת 4 להעברת הדיון לבימ"ש השלום באשדוד מחמת העדר סמכות מקומית של בימ"ש זה, שנית – בקשת נתבעות 1-2 לביטול פסק הדין שניתן נגדן בהעדר הגנה ומחיקת התיק, ולחלופין להעברתו לביהמ"ש המוסמך מבחינה עניינית ומקומית, ושלישית – בקשת הנתבעת שכנגד 5 לסילוק התביעה על הסף.

כפי שיפורט להלן, הגעתי לכלל מסקנה כי הסמכות לדון בתביעה דנן הינה של בימ"ש השלום במחוז הדרום. לאור מסקנתי זו, כל הנושאים האחרים שעל הפרק, ידונו בביהמ"ש הנעבר.

התביעה דנן היא תביעה כספית, שבמסגרתה עותרת התובעת להורות לנתבעים לשלם לה דמי חכירה ודמי הסכמה. כך עולה בבירור מכתב התביעה, ובהינתן כי זהו הסעד המבוקש, מדובר בתביעה כספית ולא בתביעה במקרקעין. בהמשך לכך, ולאור סכום התביעה, הסמכות העניינית לדון בתביעה נתונה לבימ"ש השלום, וזאת בהתאם לסע' 51(א)2(2) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984. בנוסף, בהינתן כי אין מדובר בתובענה שבמקרקעין, אין זה משנה האם הנכס נשוא התביעה נמצא באשדוד או בירושלים, מפני שלא חלה תקנה 4 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (ולהלן: תקסד"א).

לכאורה, לאור המסקנה שבתביעה כספית עסקינן, היה צריך לבחון כעת האם מתקיימת אחת החלופות שבתקנה 3(א) לתקסד"א, אלא שהתובעת ונתבעת 4 חלוקות בשאלה האם במקרה דנן, חל האמור בתקנת 3(א1) לתקסד"א ולפיה "על אף האמור בתקנת משנה (א), היו לעסקו של התובע מספר סניפים, והיה אחד מהם בתחום השיפוט שבו מצוי מקום מגוריו או עסקו של הנתבע, תוגש התובענה לבית המשפט באותו תחום שיפוט". מנוסח תקנה 3(א1) ברור שהנסיבות המתקיימות בה גוברות על הנסיבות המפורטות בתקנה 3(א). לפיכך – אם חל האמור בה, הרי שהיא המכריעה מבחינת מקום השיפוט ואין צורך לבחון את התקיימות מי מן החלופות שבתקנה 3(א), ובהמשך לכך, רק אם אינה חלה – יש לבחון את התקיימותן.

לטענת נתבעת 4, מן הצד האחד, משרדיה נמצאים באשדוד שבמחוז דרום ושם היא גם מנהלת את עסקיה, ומן הצד השני, לתובעת (מ"י - ממ"י), יש סניפים בכל הארץ, ובכללם בבאר שבע שגם היא נמצאת במחוז דרום. בנסיבות אלה היה על התובעת להגיש את התובענה במחוז דרום.

התובעת אינה מכחישה שמשרדי הנתבעת מצויים באשדוד והיא גם אינה מכחישה שלה עצמה יש סניפים בכל הארץ, כולל בבאר שבע. עם זאת לטענתה, שטח המקרקעין "שייך למחוז ירושלים", וגם העסקאות ופעולות נוספות בקשר אליו התנהלו בירושלים, ובנסיבות אלה, אין מקום להחיל ולהפעיל את תקנה 3(א1).

בהינתן ההסכמה בין הצדדים כי אין מדובר בתובענה שכולה במקרקעין, כי משרדה ומקום ניהול עסקיה של נתבעת 4 הוא באשדוד, וכי לממ"י יש סניף בבאר שבע, אזי יש לדחות את טענת התובעת שלמרות כל אלה, אין להחיל על המקרה הנוכחי את הוראת תקנה 3(א)(1).

אין מחלוקת כי המקרקעין נשוא התובענה נמצאים באשדוד (כך מציינת אף התובעת בכתב התביעה), והתובעת מתנסחת באופן עמום כשהיא מציינת שהמקרקעין משויכים לירושלים. ככל הנראה, באמירה זו היא מתכוונת למה שעולה מהמשך טענתה, שמבחינה אדמינסטרטיבית, הוחלט ע"י ראשיה כי כל הקשור בעסקאות נשוא המקרקעין הנ"ל יטופל ע"י הסניף שבמחוז ירושלים. אך עם כל הכבוד, הסיווגים וחלוקת העבודה הפנימית של ממ"י, איזה סניף מחוזי יטפל באילו קרקעות ובאילו מקרים, אינה מעניינו של ביהמ"ש, לצורך הכרעה בעניין הסמכות. לעניינינו מה שחשוב הוא כי לתובעת יש סניפים בכל הארץ, כולל בבאר שבע, וכי העיר באר שבע נמצאת באותו מחוז שבו מצויה כתובת הנתבעת. במיוחד במקרה זה, כאשר מדובר במקרקעין הנמצאים באשדוד (ועל כל אין חולק) אין רלוונטיות לכך שראשי המנהל בחרו לשייך את הטיפול בו לסניף שבירושלים. בהמשך לכך, אין גם חשיבות לכך שכתוצאה מהשיוך לסניף בירושלים גם העסקות והפעולות בוצעו בירושלים, שהרי תקנה 3(א1) שאותה יש להחיל גוברת על החלופות המפורטות בתקנה 3(א).

לפני סיום יודגש כי בהעדר סמכות מקומית לבימ"ש זה, לא דנתי בבקשה לביטול פסק דין בהעדר הגנה העומד כנגד נתבעות 1-2 והוא עדיין עומד בתוקפו. עם זאת, נדמה שממילא נידון והוכרע בהחלטתי זו, במסגרת הדיון במחלוקת שבין התובעת ונתבעת 4, כל נושא הסמכות, אשר מייתר את הצורך לדון ולהכריע בו שוב, אם וכאשר יבוטל פסק הדין העומד כנגד נתבעות 1-2.

סוף דבר, אני מורה על העברת התביעה לבימ"ש השלום באשדוד.

ניתנה היום, י"ב תמוז תשע"ג, 20 יוני 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: